פורים מתקרב. כל שנה בפורים אנחנו נוסעים לחבר של חגי , רב ומחנך ואישתו המוארת. זוג מתוק, צנוע ועניו שהתורה ספוגה בביתם, בליבם ובילדיהם. אנחנו מצטרפים לסעודת פורים תמיד באיחור ואי אפשר שלא להרגיש את האור המופלא שסביבם שבוקע מדברי תורה ושירה שבאה מלב מתוקן. וכשהרב הצעיר שר "אילו יהודי היה יודע כמה ד' אוהב אותו היה שמח ורוקד, שמח ורוקד ..אני מאמינה לו לאיש המיוחד הזה. הקב"ה סובל משיימינג יותר מכל אחד אחר שאני מכירה. בטעות תיווכו לנו אותו כאל נוקשה, נוקם, טרחן וקפדן שסופר מצוות - מה עשינו ומה לא. אבא - אבל רק של ילדים טובים וממושמעים . מי שפגש בו באמת יודע אחרת... זו החמלה והענווה המושלמים.. אהבה שאין לה סוף. אז כשהילדים שלי בבוקר מתנהגים בצורה מכעיסה שמעלה לי ישר תחושות קשות, ומחשבות על כך שהם מנצלים את טוב ליבנו, עושים מאיתנו קרקס, לא מעריכים את הטוב שיש לנו ואני פוגשת את הפרצוף הזועם שלי אני נזכרת באותה מחילה וענווה שפגשתי . מקבלת את הבלתי מושלם , הבלתי רצוי ומכניסה אותו לתוך מעגל הרצוי. כי זה מה ששלחת הבוקר. דרישת שלום חמה ואוהבת בדמות כיעור וכעס. מתחתם אתה נוכח. עולם הפוך. אילו יהודי היה יודע כמה כמה ד' אוהב אותו.... #כשהלבמבין
