שבוע שעבר התקשרה אלי בחורה דתיה, בוכיה וביקשה לשתף . קשה לה, היא מרגישה שיש לה פוטנציאל אדיר אבל הוא לא מתממש. לא בזוגיות ולא בקריירה. היא פונה אל ד' אבל מרגישה שאם רק היתה משתדלת יותר, עושה יותר, דברים היו זזים. אבל מה לעשות ? היא , אין לה כח. יושבת מול המחשב ומכלה את זמנה וכואבת את הפער, בין הפוטנציאל לתקיעות, את האכזבה שהיא מאכזבת את עצמה ואת ד'. התחלתי לומר מילות עידוד. לספר על עצמי ועל תלאותי.. ואז היא אמרה: רוני אני בת 35! גרה עם ההורים! חווה מהם שדר שהפעולות שלי והאמונה שלי לא מביאות לשום מקום. זה יפה מה שאת אומרת אבל... ושם בקעה ממני זעקה. את גרה עם ההורים? בגיל 35? את חושבת שד' לא יודע שבשבילך זה מצריים? שזה מצב לא תקין? הוא מבקש ממך לעבוד אותו שם. בקטנה. רגע אחד שאת מרימה ראש ממסך המחשב שלך וקוראת לו בלב - תוציא אותי מכאן - זה שווה ערך ל 4 שעות תפילה שלי בחיים הנוחים והתומכים שלי. תעשי פחות ! כן, שמעת נכון. תעשי פחות מצוות רק לבינתיים, רדי לעצמך מהגב. הקב"ה רוצה אותך שמחה, רוצה אותך חיה מת לקשר איתך. איתך דווקא כפי שאת היום. שם תגלי אותו. מול המחשב בבית הורייך. כשתביני שיש לכך תכלית. שהקב"ה מחכה בסבלנות שתפני פניך כלפיו כפי שאת עכשיו. אם יש תובנה שלמדתי מהמסע שלי היא לקבל ולאהוב את המדרגה הנוכחית שלי ברוחניות. איפה אני מונחת? מה היכולות האמיתיות שלי ? משם לפעול ולאט לאט מתוך שמחה לבחון את הרצון לעוד. אילו יהודי היה יודע כמה, כמה ד' אוהב אותו ורוצה איתו קשר. #כשהלבמבין
